יש עיקרון אחד שכל הפוליטיקאים יודעים, גם אם בקמפיין מעדיפים לדבר עליו כמה שפחות: בסופו של דבר, צריך לפחות 61 מנדטים להקמת קואליציה וממשלה.
אפשר להכריז היום עם מי לא יושבים, מי הוא קו אדום ומי לא יהיה שותף לממשלה. אבל אם אף אחד מהגושים לא יצליח להרכיב ממשלה בהתאם לכל ההצהרות האלה – המתמטיקה עלולה להוביל למקום אחד: בחירות נוספות.
מכאן עולה השאלה שמלווה את מערכת הבחירות: האם ממשלת אחדות היא כבר לא רק סיסמה, אלא אפשרות שנגזרת מהמספרים?
בנט מדבר על ממשלה רחבה, אבל מציב קווים אדומים מול נתניהו ומול ממשלה הנשענת על מפלגות ערביות. ליברמן שולל ישיבה עם נתניהו וגם מתנגד להישענות על המפלגות הערביות. לפיד מציב אף הוא את נתניהו מחוץ למשוואה.
ואז מגיעה המתמטיקה: אם כל הקווים האדומים נשארים במקומם – מי בדיוק מרכיב את ה־61?
גם נתניהו ואיזנקוט נמצאים בתוך המשוואה הזו. נתניהו כבר לא שולל ישיבה עם איזנקוט, בעוד איזנקוט מבקש להציג את עצמו כאלטרנטיבה שלטונית. האפשרות של ממשלה רחבה יכולה מצד אחד להרחיב את מרחב האפשרויות אחרי הבחירות, ומצד שני להעלות שאלה קמפיינית לא פשוטה: אם שני הצדדים עשויים לשבת יחד ביום שאחרי, מה המשמעות של ההצבעה עבור מי שמבקש להחליף את נתניהו?
אבל מערכת הבחירות הזו לא מתנהלת רק במספרים וברשת. היא מתנהלת גם ברחוב.
בנט יורד לשטח בתדירות גבוהה, מקיים כנסים ו"פרלמנטים" ברחבי הארץ, ובחלק מהמקרים מגיע דווקא למעוזים המזוהים עם יריביו – כולל ליכודניקים, מצביעי בן גביר וחרדים. המפגשים האלה הופכים לא פעם בעצמם לתוכן ברשת.
גם בן גביר משלב בין השטח לדיגיטל. הסיורים והמפגשים עם פעילים הם חלק בלתי נפרד מהקמפיין שלו, כאשר המסר מופנה לא רק למצביעיו אלא גם לנתניהו: אל תיקח את קולות עוצמה יהודית כמובן מאליו.
בסופו של דבר, הקמפיין יכול להתנהל בטיקטוק, באינסטגרם ובסרטוני AI, אבל ביום שאחרי הבחירות האלגוריתם נעלם ונשארת המתמטיקה.
מי יישב עם מי, מי יישאר בחוץ - ובעיקר: מי יצליח להגיע ל־61?
דווקא המתמטיקה הזו מעודדת כי היא מראה שהציבור התעורר, חייבים ממשלת תיקון שתחזיר את האמון